ברנינג מן (באנגלית: Burning Man או האיש הבוער) הוא אירוע שנתי שאורכו שבוע המתקיים בעיר הסלע השחור שבמדבר הסלע השחור בנוואדה שבארצות הברית. שם האירוע נלקח מהטקס המרכזי של שריפת דמות עץ גדולה בצורת אדם. האירוע מוגדר כניסוי בקהילה, אמנות, ביטוי-עצמי רדיקלי והסתמכות עצמית רדיקלית.

סמל האיש הבוער

מקור הברנינג מן הוא ביום הארוך בשנה של קיץ 1986, ה- 21 ביוני, כאשר לארי הארווי, ג'רי ג'יימס ומספר חברים נפגשו בחוף בייקר בסן פרנסיסקו ושרפו דמות איש מעץ בגובה של 8 רגל (כ- 2.5 מטר) וכן דמות כלב עץ קטן. בארוע נכחו 20 משתתפים. לפי הארווי ההשראה לשרפת הדמויות הייתה פעולה ספונטנית של ביטוי-עצמי רדיקלי. חבריו של הארווי מספרים כי המקור לדמות היא החברה לשעבר של הארווי, אשר הוא רצה להשכיח מזיכרונו. הם מספרים כי לאחר זמן קצר הארווי החל להכחיש את הסיפור מכיוון שהוא לא תקין פוליטית. לכן, לטענתם, “האיש” הוא בכלל לא גבר אלא אישה. שנתיים לאחר השריפה הראשונה, הארווי מעניק לדמות את השם Burning Man.

אולם, לאירוע היו שורשים מוקדמים יותר. במשך מספר שנים שקדמו לאירוע, התכנסו ביום הארוך של כל קיץ מספר חברים, ביניהם לארי הארווי, בכדי להבעיר מדורה בחוף בייקר. הארוע אורגן על ידי הפסלת מארי גראוברגר, חברה של בת זוגו של הארווי. כאשר גראובר הפסיקה לארגן את האירוע, הארווי לקח את המושכות והחל בארגון האירוע.

האירוע החל לגדול בקצב מהיר, כאשר בכל שנה מספר המשתתפים עלה ודמות האיש גדלה. בשנת 1989 נכחו באירוע מעל 300 משתתפים והאיש התנשא לגובה של 40 רגל (12 מטר). בשנה זו פורסם האירוע לראשונה בכתבה בעיתון החברה הקקופונית של סן פרנסיסקו.

בשנת 1990 היו באירוע כבר 500 משתתפים, והאיש התנשא לגובה של 40 רגל (12 מטר). עקב סכסוך עם משטרת סן פרנסיסקו בשל העדר אישור לאירוע, הוסכם שדמות האיש תבנה אך לא תישרף. בסוף האירוע האיש פורק ואוכסן.

מאוחר יותר באותה שנה התקיים אירוע אחר אשר אורגן בידי קווין אוונס וג'ון לאו במדבר הסלע השחור שבנוואדה. האירוע אורגן על ידי החברה הקקופונית ובו הוגדר איזור עצמאי אוטונומי (אנרכיסטי) דאדאיסטי בו ישרפו פסלים ומיצגי אמנות סיטואניסטיים (Situationist International). האירוע נקרא בשם “טיול איזורי מס. 4: יום רע בסלע השחור” (Zone Trip #4, A Bad Day at Black Rock) בהשראת סרט בשם זה.

החברה הקקופונית הזמינה את משתתפי האירוע בסן פרנסיסקו להצטרף. דמות האיש הורכבה מחדש, הועברה למדבר הסלע השחור ושם נשרפה. מאז מתקיים האירוע במדבר זה. משנה זו האירוע מתקיים בשבוע שלפני ה- Labor Day האמריקאי.

בשנת 1991 האירוע קיבל לראשונה אישור רשמי מה- BLM (משרד ניהול הקרקעות).

בשנים 1992-1994 התקיימו באותו מדבר גם אירועים קטנים ברוח דומה שכונו “Desert Siteworks”. באירועים נכחו עשרות בודדות של משתתפים. בשנים שלאחר מכן אוחדו האירועים.

בשנת 1993 הוקם מחנה הנושא (Theme Camp) הראשון - מחנה חג המולד. שלוש שנים לאחר מכן כבר עמד מספר מחנות הנושא על למעלה מ- 130.

שנת 1996 הייתה השנה בה נוצרה השותפות הרשמית לרישום השם “ברנינג מן” וכן הייתה זו השנה האחרונה שבה האירוע התקיים ללא גדר המקיפה אותו.

בשנים הראשונות הקהילה גדלה מפה לאוזן בקצב אקסופננציאלי מרשים. בהתחלה לא היו דמי השתתפות, לא הייתה הפרדה בין מתחם המגורים למתחם האמנות וכן החוקים היחידים הקיימים היו “אל תפריע לחוויה המיידית של אדם אחר” ו“בלי אקדחים באיזור המחנה”.

לאחר שבשנת 1996 השתתפו באירוע 8000 אנשים והוא הפך למסוכן (כולל מספר תאונות דרכים), הוחלט לעבור לקרקע פרטית ומגודרת. האירוע הועבר לחווה בוואלאפאי (Hualapai), מזרחית למדבר הסלע השחור. מכיוון שאזור זה בסמכות שיפוטית של מחוז וואשו (Washoe) ולא תחת סמכות של ה- BLM, נוספו דרישות לקבלת אישור לאירוע. המארגנים הקימו את חברת עיר הסלע השחור בע“מ (Black Rock City, LLC) להפקת האירוע.

במקביל נוסדה המחלקה לעבודות ציבוריות (DPW) שאחראית להקמת העיר ובניית מארג הרחובות (הרחובות מאפשרים פינוי בחירום והכוונת רחבי חירום לכתובת ידועה). מבנה העיר תוכנן על-ידי הארכיטקט רוד גרט, אשר שימש בתפקידו עד למותו בשנת 2011. הרחוב המעגלי המקיף את המחנה המרכזי קרוי על שמו עד היום. הוא גם היה אחראי על עיצוב המחנה הראשון בעיר, עיצוב המחנה המרכזי וכן עיצוב בסיס האיש בשנים 2001-2012.

לאחר שהאירוע של 1997 הסתיים בהצלחה ללא תאונות, חזר האירוע בשנת 1998 למדבר הסלע השחור, שם הוא מתקיים עד היום.

עם הגידול באוכלוסיה נוספו עוד מספר חוקי יסוד לעיר, אשר מגבילים את החופש המקורי של האירוע אך מאפשרים אירוע בטוח ומאוזן יותר:

• מבנה רחובות מוסדר.
• הגבלת מהירות נסיעה ל- 5 מייל לשעה.
• איסור נסיעה, למעט רכבי אמנות מאושרים ורכבי שירות.
• תקני בטיחות לרכבי אמנות.
• שריפת מיצגים אך ורק על פלטפורמת שריפה מאושרת.
• איסור הפעלת זיקוקים.
• איסור הכנסת כלי נשק.
• איסור הכנסת כלבים.

שינוי נוסף הוא גדר פלסטיק זמנית באורך של 7 מייל (11 ק”מ) המקיפה את העיר ומשמשת גם כמחסום לאשפה מתעופפת. משנת 2002 חל איסור על חציית הגדר ויציאה ממתחם האירוע שלא דרך השערים.

מכיוון שתוכנו של האירוע נוצר בידי משתתפיו (הברנרים), התפתחו עם השנים עקרונות משותפים לאירוע בכדי לאגד את משתתפיו ולקבוע את רוח האירוע. לארי הארווי, מייסד הברנינג מן, כתב את עשרת העקרונות בשנת 2004 בתור קווים מנחים בעבור הרשתות המקומיות שהחלו להיווצר. עקרונות אלו משמשים כהנחיות לברנינג מן וכן לכל אירוע ברוח הברנינג מן המתקיים בכל העולם.

החל משנת 1996, בכל שנה מארגני האירוע קובעים נושא (theme) לאירוע אשר מהווה השראה ונושא-על לאומנים:

• 1995 - טוב או רע (לא רשמי)
• 1996 - הכבשן
• 1997 - פוריות
• 1998 - ישות אצילית
• 1999 - גלגל הזמן
• 2000 - הגוף
• 2001 - שבעה עידנים
• 2002 - העולם הצף
• 2003 - מעבר לאמונה
• 2004 - ערכו של גן עדן
• 2005 - מודע תת-מודע וחוסר הכרה
• 2006 - תקווה ופחד: העתיד
• 2007 - האיש הירוק
• 2008 - חלום אמריקני
• 2009 - אבולוציה
• 2010 - מטרופוליס
• 2011 - טקסי מעבר
• 2012 - פוריות 2.0
• 2013 - פולחן מטען
• 2014 - חאן
• 2015 - קרנבל של מראות
• 2016 - הסדנה של דה וינצ'י

המקדש בברנינג מן 2013 - מבט מבחוץ (צלם: רועי צחור)

המקדש משמש כאתר זיכרון והנצחה הנשרף יום לאחר שריפת האיש, במהלך הערב האחרון של האירוע. במהלך השריפה יושבים המשתתפים בשקט במעגל סביב המקדש עד לשרפתו.

המקדש החל כפרויקט אישי של הפסל דיויד בסט בשנת 2000. במהלך הבנייה הוא נהפך לאתר זיכרון לחבר צוות שנהרג בתאונת אופנוע בשנה שלפני. החל משנת 2001 הוא הפך לחלק אינטגרלי מאירוע הברנינג מן. בסט היה אחראי על בניית המקדש עד לשנת 2004. בשנים 2005-2006 הוא לקח הפסקה לעבודה על פרויקטים אחרים ובשנים שלאחר מכן היה מעורב בחלק מצוותי הקמת המקדש.

המקדש בברנינג מן 2013 - מבט מבפנים (צלם: רועי צחור)

• 2000 - מקדש התודעה
• 2001 - מקדש הדמעות
• 2002 - מקדש השמחה
• 2003 - מקדש הכבוד
• 2004 - מקדש הכוכבים
• 2005 - מקדש החלומות
• 2006 - מקדש התקווה
• 2007 - מקדש הסליחה
• 2008 - מקדש האשפה Basura Sagrada
• 2009 - אש הלהבות
• 2010 - מקדש הזרימה
• 2011 - מקדש המעבר
• 2012 - מקדש ג'ונו (אל רומאי)
• 2013 - מקדש הנווט

אחד ממאפייני האירוע הוא רכבי אמנות - רכבים אשר הוסבו וקושטו עד להפיכתם למיצגי אמנות מתנייעים. רוב הרכבים מקושטים באורות צבעוניים ומשמיעים מוזיקה. ברוב המקרים ניתן “לתפוס טרמפ” על רכב אמנות לסיור בפלאייה על בסיס מקום פנוי.

אופניים ורכבים תלת/חד גלגליים לא ממונעים הם מאד פופולארים באירוע ונוחים להתנהלות על קרקע האגם היבש. אופני הרים הם בדרך כלל עדיפים על אופני כביש בשביל נסיעה על החול. משתתפים לרוב מקשטים את האופניים שלהם בכדי להפוך אותם למיוחדים. מכיוון שתאורה על האופניים הינה קריטית לבטיחות בשעות החשיכה, משתתפים רבים נוהגים לשלב תאורה בקישוטים שלהם, לדוגמא שימוש ב- EL Wire (צינור דק וגמיש שזוהר בצורה דומה לנאון כאשר הוא מחובר למקור כוח חשמלי בשלל צבעים) או בשרשראות LED בכדי יצירת דוגמאות ועיצובים על מבנה האופניים.

בכל לילה בזמן האירוע, אלפי אופניים ומכוניות אמנות נוסעים ברחבי האירוע ויוצרים מחזה שדומה לעיר לאס ווגאס בלילה, רק שהאורות הללו נעים ממקום למקום.

מדי שנה יוצא לאור מדריך הישרדות - חוברת הכוללת בתוכה מידע שימושי ופרקטי המאפשר להתכונן לאירוע, לשרוד במהלכו, ולחזור בשלום הביתה.

מכירת הכרטיסים לאירוע מתחילה בדרך-כלל בסביבות ינואר של אותה השנה. בכל שנה סוגי הכרטיסים, מחיריהם ומועדי הרכישה משתנים משנה לשנה ולכן יש לעקוב אחרי הפרסומים באתר הכרטיסים או להירשם לניוזלטר הרשמי. בשנים האחרונות מכירת הכרטיסים מתבצעת באמצעות האינטרנט.

מי שגר בארצות הברית יכול לקבל את הכרטיסים בדואר, אך רוב הישראלים ישתמשו בשירות ה- Will Call.

קהילת מידברן הישראלית היא הקהילה הרשמית של ברנינג מן בישראל. לקהילה 4 נציגים אזוריים שמונו על-ידי מפיקי הברנינג מן. הקהילה מקיימת אירועים ומפגשים ברוח הברנינג מן, וכן מפיקה את האירוע האזורי הרשמי - מידברן החל משנת 2014 באמצעות עמותת מידברן.

• האתר הרשמי של הברנינג מן
• ברנינג מן בויקיפדיה האנגלית
• האיש הבוער בויקיפדיה העברית
• Burning Man Festival באתר FEST300.

• יונתן יבין, בית המשוגעים של בלק רוק, הארץ 29/08/2001
• אריאל תמיר, ברנינג מן: "ושתהיה לך שריפה טובה", ynet 22/08/2006
• אליזרין זרוב, ברנינג מן: המסע לצד האפל של הירח, 20/11/2013
• נועה אורון, פסטיבל האיש הבוער בלב המדבר, כתבה במהדורה המרכזית, חדשות 2, 01/10/2013
• כרמל חנני, “אורבנולוגיה”, פופ-אפ סיטי: ההצלחה האורבנית של פסטיבל ברנינג מן, 05/01/2014
• עמית קוטלר ואטילה שומפלבי, שרופים על זה: מה הסוד של "ברנינג מן"?, ynet, 20/08/2015.

• Brad Wieners, An Oral History of Burning Man, Outside Online, 24/08/2012